פרק יג

נזקי כלים בבור

במשנה (נב.):

"נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים"

כלומר, אפילו אם כלים נפלו לבור יחד עם בהמה, על הנזק לבהמה חייב ועל שבירת הכלים פטור. הגמרא (נג:) מביאה את שיטת ר' יהודה, החולק על דעת חכמים שבמשנה, וסובר שחייב גם על נזקי כלים בבור. הגמרא מסבירה שטעמם של חכמים הוא שלומדים מהמילים "כסף ישיב לבעליו", שחייבים דווקא על דבר שיש לו בעלים, ומאלה יש למעט כלים ואדם, מכך שהתורה הדגישה דוגמאות ספציפיות- שור וחמור.

בגמרא (כח:) מבואר שהמיעוט של כלים ואדם מנזקי הבור הוא דווקא במקרה של מיתה, שכן זו המציאות המתוארת בפסוק, אך על נזק לאדם חייב בעל הבור. לעומת זאת, על נזק לכלים תמיד פטור בעל הבור, בין אם הנזק שלם ובין אם הוא חלקי.

רש"י מסביר, ששבירת הכלים משולה למיתה, ולכן על שבירת כלים פטור בבור תמיד.

לראב"ד (הובא ברשב"א ) הסבר אחר- רק באדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין, ולכן המיעוט של אדם מהפסוק, מוגבל למיתה, אך בנזק לכלים לא ניתן לחלק בין מיתה לנזקין, ולכן כל נזק לכלים נתמעט מהפסוק, ובעל הבור פטור עליו.

תולדות הבור

במשנה (כח.):

נשברה כדו ברה"ר, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית – חייב...

כלומר, אדם חייב על נזק שניזוק אדם אחר בחרסיו או במימיו שנשפכו ברה"ר.

וחלקו האמוראים (כח:) בהבנת המשנה:

רב מפרש שמדובר במקרה בו הנזק מהמים הוא לבגדי הניזק, ועל זה חייב המזיק, אך על חבטה שנחבט הניזק עצמו בקרקע, פטור המזיק משום שנחבט מהקרקע והקרקע איננה של המזיק. אף מה שחייב המזיק על בגדי הניזק שנטנפו מהמים, אינו חייב מדין בור אלא מדין ממונו שהזיק, בדומה לשור.

שמואל מפרש הפוך- אם נחבט הניזק בקרקע, דווקא אז חייב המזיק, אך אם כליו ניזוקו, פטור. טעמו של שמואל הוא, שיש לראות את המים או החרסים כבור, ובבור, חייבים על נזקי האדם ופטורים על נזקי כלים (עי' בהלכה הקודמת). שמואל אף אינו מוטרד מכך שהאדם ניזוק מהקרקע (שאינה של המזיק), משום שגם בבור ממש הוא סובר שהחיוב הוא על החבטה בקרקע.

יש לציין שמשמע מהגמרא (ל.) שאם נחבט הניזק מהקרקע דרך רכוש המזיק המכסה את הקרקע, כגון אם רפשו של המזיק שפוך על פני הקרקע, ונפל בו הניזק ונחבט, אפילו רב יודה שזהו בור וחייב בו על נזק האדם (ועיין עוד לקמן בהלכה יב).

הגמרא מבארת שאף רב מודה שחפצים של המזיק ברשות הרבים יכולים להיחשב כבור, אך רק בתנאי שהפקירם^[36]. ונחלקו הראשונים בהבנת שיטת רב:

לרש"י הדברים אמורים במובן הרחב של דין הבור, כלומר, לפי רב לחפירה יש דין בור דווקא אם היא הפקר, דהיינו, אינה רשותו של המזיק. (והדברים נוגעים למחלוקת התנאים בהפקיר רשותו ולא בורו, עי' פרק יב הלכה ב)

התוספות (ד"ה "הני מילי") חולקים ומבינים שחפצי המזיק ברשות הרבים יכולים עקרונית להיחשב כבור לרב אף אם לא הפקירם. כמו כן רב יכול לסבור שחייבים על בור גם כאשר הוא של המזיק. כל מה שרב אומר הוא שכאשר החפץ המונח ברה"ר איננו מופקר, ניתן לנצל זאת, לראותו כשור (ממון המזיק), ולחייב בו גם את הכלים שהוזקו בו.

בעקבות דעת רוב הראשונים, פוסק השו"ע (תיא א) כשמואל, ואינו דורש מבור או מתקלה להיות מופקרים.

נתקל הניזק בקרקע ונחבט באבן, או הפוך

בהמשך מובאת ברייתא, המחייבת את המניח אבן ברשות הרבים על נזקי צלוחיתו של חברו שנשברה עליה.

בהקשר לדברי הברייתא, מועלית התלבטות האם חייב רק כאשר בעל הכלי נכשל באבן, וגם הכלי נחבט באבן ונשבר, או גם כאשר בעל הכלי נכשל בקרקע הסמוכה והכלי נפל על האבן והתנפץ. הגמרא משייכת התלבטות זו למחלוקת ר' נתן וחכמים שחלקו בשור שדחף שור אחר לבור (עי' בפרק הקודם הלכה יט), כאשר הקרקע משולה לשור הדוחף, והאבן משולה לבור. ר' נתן סובר שכל אחד מהם משלם חצי (וכאן, כיוון שאין בעל קרקע לחייבו, יאמר ר' נתן שמשלם בעל האבן את הכל), וחכמים סוברים שהולכים אחר הגורם הראשון, ולפיהם ה"אשמה" מוטלת על הקרקע, ולכן בעל האבן פטור.

התוספות (ד"ה "ונשוף באבן") מסבירים שאם נכשל בעל הכלי באבן, אך הכלי התנפץ על הקרקע (ולא על האבן, כפי שנידון בגמרא), פטור בעל האבן. התוספות מסבירים שהדברים אמורים לא רק לפי שיטת רב (לפיו פשוט שפטור על החבטה בקרקע, כי זו קרקע עולם), אלא גם לפי שמואל, וזאת על פי דברי שמואל (נב:) הפוטר במקרה של שור שנכשל בבור ונפל לאחורי הבור (עי' לעיל פרק יב הלכה יח). לפי הבנה כזו של דברי שמואל, שלא תמיד חבטה מהקרקע מחייבת את בעל הבור, נאלצים התוספות לפרש ששמואל המחייב את בעל המים על אדם שהוחלק בהם ונחבט מהקרקע, מגביל את החיוב רק למקרה בו המחליק נחבט מהקרקע שתחת המים, הדומים לקרקע בור, אך אם נחבט מהקרקע שסביב, אף שמואל פוטר.

הרשב"א חולק וסובר שבכל מצב בו נחבט הניזק או כליו בקרקע, הדין הוא דין בור (כלומר, חייב על נזק האדם ופטור על הכלים) ולא משנה היכן נפל על הקרקע. הנימוקי יוסף (יג: מדפי הרי"ף, ד"ה "אלא") אף אומר יותר מכך- שאדרבא, אם נתקל בקרקע ונחבט באבן חייב (כדברי הגמרא), כל שכן שאם נתקל באבן וניזוק מהקרקע חייב מניח האבן, שכן יש סברה ללכת אחר תחילת הנזק, שהתחיל מהאבן.

הרמב"ם פוסק כשמואל, שכל תקלה ברשות הרבים נחשבת כבור, בין הפקירה ובין לא הפקירה, ולכן חייב בה על נזקי האדם (שאינם מיתה, לה זקוקים לעשרה טפחים!) ופטור על נזקי הכלים. כמו כן משמע מהרמב"ם שאם ניזוק אדם מחבטת הקרקע כתוצאה מהחלקה על תקלה חייב בעל התקלה ולאו דווקא בקרקע שתחת התקלה (כדעת הרשב"א וכנגד התוס'^[37]). כיוון שהרמב"ם פוסק כר' נתן, הוא פוסק אף כאן שבנתקל בקרקע ונחבט בתקלה, חייב בעל התקלה.

השו"ע (תיא א) פוסק כתוס' נגד הרשב"א, שאף לפי שמואל, אם נתקל בתקלה ונחבט בקרקע פטור בעל התקלה.

דין המזיק חפץ שהונח ברשות הרבים והמוזק בו

אומרת המשנה (כז.):

המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור,

ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו

כלומר, נוסף על כך שמניח הכד עשה שלא כדין, והוא חייב על נזקי האדם שניזק בכד, עובר אורח שנתקל בכד ושברו פטור מלשלם לבעל הכד.

הגמרא שואלת- מדוע פטור הנתקל ששבר את הכד (ומיניה וביה, מדוע חייב המניח את הכד אם הנתקל ניזוק בו)? והרי הוא היה צריך להתבונן לאן הוא הולך!

ארבע תשובות עולות בגמרא-

רב- מדובר במקרה בו המניח מילא את רשות הרבים כולה בחביות, שאינן מאפשרות מעבר. במקרה כזה הניזק מהחבית לא יכול היה להתחמק מפגיעתה ולכן חייב המניחה. כמו כן הגמרא מעירה, שבמקרה כזה פטור השובר את החבית אפילו אם שברה בכוונה כדי לעבור.

שמואל- מדובר במצב של חושך, בו לא יכול היה הנתקל בחבית להיזהר.

רבי יוחנן- מדובר בקרן זווית, כלומר, במקום כזה בו ההולכים פונים ועדיין אינם מספיקים להתבונן בדרכם.

עולא- אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים^[38].

הגמרא ממשיכה ואומרת שאם מניח הכד הניחו ברשות, כגון שהיה מחוץ לבית הבד (שם אנשים מניחים את כליהם עד שיתפנה בית הבד ויגיע תורם), אזי הנתקל חייב בשבירת הכד והמניח פטור על נזקי הנתקל, משום שבמקום שיש רשות למניח, על הנתקל להתבונן בדרכו ולהיזהר.

התוספות (ד"ה "לפי") מחדשים, שעולא אמנם סובר שהאדם אין מוטל עליו להתבונן בדרכו, אך בהמה, שעיניה כלפי מטה, אמורה להתבונן לאן היא הולכת, ולכן אם שור פיקח נפל ביום לתוך בור, פטור בעל הבור (עי' בפרק הקודם הלכה טז).

הטור פסק כעולא, אך הוסיף כשיטת שמואל, שאם מדובר בחשיכה, אזי אפילו במקום בו יש רשות להניח כדים (כגון מחוץ לבית הבד), פטור הנתקל על נזקי הכד, וחייב בעל הכד על נזקי הנתקל, שכן בחשיכה לא יכול היה הנתקל להיזהר. הרמב"ם כותב דברים מקבילים, ומוסיף, על פי דברי רב, שאף בממלא רשות הרבים חביות הדין כן, שאף במקום בו יש רשות להניח כדים, פטור הנתקל, וחייב בעל הכד על נזקיו.

השו"ע (תיב א-ב) פסק כרמב"ם, והוסיף על פי דברי הגמרא, שאם מילא המניח את כל רשות הרבים חביות מותר להולך שם אף לשבור בכוונה את הכד בכדי לעבור, אך אם בשעת השבירה הוזק, פטור בעל הכד, כי השובר הזיק את עצמו. בהמשך מביא השו"ע (תיב ג) את דברי התוספות, לגבי ההבדל בין האדם לבין הבהמה בהתבוננות בדרכם.

נשבר כדו ברשות הרבים, והוזק אחר בחרסים – נתקל פושע ומפקיר נזקיו

אומרת המשנה (כח.)

"נשברה כדו ברה"ר, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית - חייב

רבי יהודה אומר: במתכוין - חייב, באינו מתכוין – פטור"

וחלקו האמוראים בהבנת המחלוקת שבמשנה-

רבה פירש שתנא קמא סובר שבלי כל קשר לרשלנות או למעשה כלשהו של בעל הכד, אם נשבר כדו ברה"ר חייב על נזקיו, אפילו נימוח הכד מעצמו, ובלשון הגמרא "אפילו אזנה (ידית הכד) בידו". לעומת תנא קמא, סובר ר' יהודה, שיש צורך במעשה כלשהו של האדם שהביא לשבירת הכד, כדי שיהיה הלה אחראי לנזקיו, כגון שנתכוון להוריד את הכד למטה מכתיפו, ובטעות נשבר הכד^[39].

אביי חולק על רבה. לפירושו, מחלוקת התנאים היא מחלוקת כפולה- "בשעת נפילה" ו"לאחר נפילה" וכדלקמן-

ב"שעת נפילה"- כל עוד לא יכול היה בעל הכד לסלק את התקלה, נקרא הדבר "בשעת נפילה". כאן חולקים התנאים בשאלה האם נתקל פושע הוא- ר' יהודה אומר שנתקל אינו נחשב פושע, ולכן רק אם שבר במתכוון חייב מיד, עוד לפני שיכול היה לסלק את התקלה. לעומתו, תנא קמא סבור שכיוון שיכול היה להיזהר ולא להיתקל, הרי שהוא פושע, ולכן הוא מחוייב בנזק השברים אפילו לפני שהיה סיפק בידו לסלקם. ובכל אופן, כולם מודים (שלא כבשיטת רבה), שאם לא עשה שום מעשה אלא הכד התרסק מעצמו, פטור.

"לאחר נפילה"- חלוקים התנאים בשאלה האם מפקיר נזקיו חייב או פטור, וממילא בשאלה האם צריך לפנות את השברים או לא. לדעת ר' יהודה מפקיר נזקיו פטור, כלומר, אם בעל הכד הפקיר את השברים, אין מוטלת עליו האחריות לפנותם, ואינו מחוייב על נזקם. אך לדעת תנא קמא, גם על שברים מופקרים חייב. התוספות מבהירים, שמשמע שלר' יהודה מפקיר נזקיו יהיה פטור אפילו לאחר ששבר את הכד במתכוון. אמנם הרי"ף חלק והסביר שמחלוקתם אינה אלא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, אך לאחר שבירה במתכוון, כולם מודים שחייב אף אם הפקיר נזקיו. כלומר, לפי הרי"ף שיטת אביי שווה לשיטת ר' יוחנן שלקמן.

לר' יוחנן פירוש נוסף לפיו מחלוקת התנאים היא באופן עקרוני כפירושו של אביי, אלא שהמחלוקת לאחר נפילה איננה בשאלה הכללית האם מפקיר נזקיו חייב או פטור, אלא בשאלה האם מפקיר נזקיו לאחר נפילה שנבעה מהיתקלות, חייב או פטור. כלומר, השאלה העקרונית היא האם נתקל פושע הוא, (לתנא קמא חייב ולר' יהודה פטור), ולה ישנה, מלבד ההשלכה הפשוטה לשעת הנפילה, גם השלכה לאחר הנפילה אם הפקיר חרסיו. תנא קמא סובר שנתקל פושע, ולכן למרות שהפקיר חרסיו חייב (כיוון שהבור אמנם אינו שלו אך הוא חפרו), ואילו ר' יהודה סובר שנתקל אינו פושע ולכן אם הפקיר חרסיו פטור (כיוון שלא נחשב שהוא חפרו, ואף אינו שלו). ועדיין כולם מסכימים שאם שבר במתכוון חייב אפילו אם הפקיר חרסיו (שלא כמו לפי הסברו של אביי).

הגמרא מביאה ברייתא המקבילה למשנה:

נשברה כדו ולא סלקו, נפל גמלו ולא העמידו – ר' מאיר מחייב בהזיקן,

וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים

ומודים חכמים לר"מ, באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו - שהוא חייב

ומודה ר"מ לרבנן, במעלה קנקנין על הגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו - שהוא פטור

ר' מאיר היא שיטת תנא קמא של משנתנו, ושיטת חכמים היא שיטת ר' יהודה שבמשנתנו.

הגמרא מסבירה שהברייתא יכולה להיות מובנת רק לפי שיטותיהם של אביי או של ר' יוחנן, שכן לפי שיטת רבה, ר' מאיר אמור לחייב תמיד, אפילו באונס גמור, ואילו מהברייתא עולה שבאונס גמור, כברוח שאינה מצויה, הוא פטור.

הרמב"ם פסק כר' יהודה (שהיא שיטת חכמים שבברייתא) שנתקל אינו פושע, ולפי הבנתו של ר' יוחנן, שמפקיר נזקיו פטור רק אם היה הדבר לאחר נפילת אונס (זו כוונת דבריו- "ולא הפקיר אלא אחר שנאנס ולפיכך פטור"). כמו כן פוסק הרמב"ם עפ"י הברייתא, שגם במקרה בו פטור, אם יכול היה לסלק את השברים ולא סילקם, חייב בדיני שמים.

השו"ע (תיב ד) פסק כרמב"ם, והוסיף (כר' יוחנן) שאם שבר את כדו במכוון, אזי חייב בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה, ואפילו אם הפקיר את החרסים.

אדם הנתקל בחברו

אומרת המשנה (לא.)

שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון - הראשון חייב בנזקי שני

בגמרא מבהיר ר' יוחנן, שאפילו מי שאומר שנתקל אינו פושע יחייב את הנופל הראשון בנזקי השני, שכן יכול היה הראשון לעמוד לאחר שנפל ולא עמד. אמנם, אם לא היה יכול לעמוד, מי שאומר שנתקל אינו פושע יפטור את הראשון, ורק מי שאומר שנתקל פושע יחייב את הראשון.

וחלקו האמוראים, בהנחה שנתקל אינו פושע, מה הדין אם לא היה יכול לעמוד, אך מצד שני, יכול היה להזהיר ולא הזהיר-

ר' נחמן בר יצחק אומר שאף במקרה בו לא יכול הראשון לעמוד, עדיין חייב משום שהיה צריך להזהיר את השני מלהיתקל בו.

לעומתו אומר ר' יוחנן, שבמקרה שאין יכול הראשון לעמוד, אנו אף אין אנו דורשים ממנו שיזהיר, כיוון שהוא טרוד בנפילתו.

בעוד שהרא"ש פסק כר' נחמן בר יצחק, פסק הרמב"ם כר' יוחנן.

בנוסף, חלקו הראשונים האם חייב הראשון מדין בור ופטור על כלי הניזק, או שמא חייב מדין אדם המזיק, וחייב אף על כלי הניזק. בנקודה זו נעסוק בע"ה בהלכה הבאה.

השו"ע (תיג א) פסק כרמב"ם וכר' יוחנן, והרמ"א הביא את דברי הרא"ש הפוסק כר' נחמן ב"י.

אדם הנתקל באדם שנפל כי נתקל באדם אחר (תאונת שרשרת)

בגמרא (לא.) מובאת ברייתא:

הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה,

נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני - ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי,

ואם מחמת ראשון נפלו - ראשון חייב בנזקי כולם,

ואם הזהירו זה את זה – פטורין

ובהמשך הסוגיה מובא ההמשך של אותה הברייתא:

כולן חייבין על נזקי גופן, ופטורין על נזקי ממונן

החלק הראשון של המקרה דומה לנידון במשנה (בהלכה הקודמת), אך כאן, בנוסף, נתקל אדם שלישי באדם השני, מה שמעלה את ההתלבטות האם הראשון חייב בכל הנזקים, או שכשם שהראשון חייב כלפי השני, כך חייב השני כלפי השלישי.

בגמרא מעיר רבא, שהשני והשלישי אין דינם שווה. ושתי אפשרויות מועלות להבין מה אמר רבא:

אפשרות אחת היא שדברי רבא הם:

ראשון חייב בנזקי שני - בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו,

שני חייב בנזקי שלישי - בנזקי גופו, אבל לא בנזקי ממונו

כלומר, הראשון חייב בין אם הוזק בגופו של הראשון שנפל, ובין אם הוזק בחרסי שבריו של הראשון. זאת להבדיל מהשני, החייב רק על נזקים שהוזק השלישי מגופו של השני, ולא על נזקים מחרסיו. לפי הבנה זו, אין התייחסות בדברי רבא לשאלה מה הוזק (גוף או כלים), אלא רק לשאלה מה הזיק (שוב, גוף או כלים).

הגמרא מסבירה את דברי רבא:

ראשון ודאי פושע הוא, שני - אגופו מחייב, דהוה לו לעמוד ולא עמד,

אממונו פטור, דא"ל: האי בירא לאו אנא כריתיה

כלומר, בעוד שהראשון פושע בין לגבי גופו שהזיק (שהיה לו לעמוד ולא עמד) ובין גבי ממונו שהזיק^[40], השני פושע רק לגבי גופו שהזיק, כיוון שהיה לו לעמוד ולא עמד, אך לגבי ממונו שהזיק, אינו נחשב פושע.

אפשרות נוספת היא שרבא אמר

ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני,

ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו, אבל לא בנזקי ממונו

כלומר, הראשון חייב בין בנזקים שניזק גופו של השני, ובין בנזקים שניזק ממונו, ואילו השני חייב רק על הנזקים שניזק גופו של השלישי, אך לא בנזקים שניזק ממונו של השלישי.

וטעמו הוא- דהוה ליה בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.

לפי הבנה זו, רבא התייחס בדבריו לשאלה מה הוזק, ולא לשאלה מה הזיק.

בין הראשונים מצויות שתי גרסאות למהלך הגמרא (רש"י מציג את שתיהן, ומייחס אחת מהן לר"ח), אך מכיוון שלדעת כולן דברי רבא הנותרים למסקנה הם הראשונים (גירסה א' דלעיל), לא נתאר את מהלך הגמרא השלם לפי כל אחת מהגירסאות, ונסתפק בציון שתי נקודות המחלוקת העיקריות העולות בדברי הראשונים.

היחס בין דברי רבא לבין שיטת ר' מאיר – לעיל (הלכה ז) ראינו שר' יהודה ור' מאיר חלוקים בשאלה האם נתקל פושע, וכמו כן ראינו שרוב הראשונים פוסקים כר' יהודה, שנתקל אינו פושע. דברי רבא על פי הבנה א' דלעיל מיוסדים לכאורה על כך שנתקל פושע, דהיינו, הנתקל הראשון חייב אף על נזקי חרסיו כיוון שהפקירם לאחר נפילת פשיעה. האם ניתן לפסוק מצד אחד כר' יהודה, שנתקל אינו פושע, ומצד שני לפסוק כרבא, שהראשון חייב אף על הנזקים שעשו חרסיו? שלושה כיוונים אפשריים עולים בראשונים:

בעל המאור, בעקבות טענה זו, סובר שהלכה כר' מאיר, שנתקל פושע, שכן דברי רבא הולכים לפיו.

התוספות והרא"ש סוברים שרבא אמר את דברו כשיטת ר' מאיר, אך הוא עצמו אינו סובר כמוהו, ולכן אנו הפוסקים כר' יהודה נפטור הן את הראשון והן את השני מנזקים שנבעו מחרסיהם. (מנזקים שנבעו מגופם לא נפטור אותם, כיוון שהיה להם לעמוד ולא עמדו, ובזה פושעים הם אף לר' יהודה, אך חרסיהם מופקרים לאחר נפילת אונס, ופטורים עליהם)

הרמב"ן במלחמות ה' והראב"ד שלפנינו מסבירים שרבא דיבר במקרה בו לא הופקרו החרסים, ולכן הראשון פושע הוא, אפילו לר' יהודה, שכן היה עליו לאסוף את חרסיו, שלא הפקירם ושלו הם. לכאורה גם את השני יכולנו לחייב על נזק שהזיקו חרסיו, שכן לא הפקירם ועדיין הם שלו. בכל זאת רבא פוטר את השני על נזק שהזיקו חרסיו לשלישי, שכיוון שנתקל בראשון, הרי זה כאילו הראשון לקח את חפצי השני והשליכם ברשות הרבים. מלשונו של הרמב"ם משמע שאף הוא מבין כך.

האם אדם נחשב כבור – ההבדל בין שתי הגרסאות לגמרא הקיימות בדברי הראשונים, מתבטא בין השאר בהבנת הברייתא- "כולן חייבין על נזקי גופן, ופטורין על נזקי ממונן" –

לדעת רש"י, תוספות והרא"ש, מדובר על נזקים שהזיקו בגופן לכליו של הניזק, וכוונת הברייתא שבין הראשון ובין השני, אם הזיק גופם את כליו של הניזק (השני או השלישי), חייבים, כדין אדם המזיק, אך אם הזיק ממונם את ממון הניזק, פטורים כדין בור. נמצא שלדעת ראשונים אלה, הברייתא מלמדת אותנו שנזק הבא על ידי הגוף אינו נחשב כבור אלא כאדם המזיק, ולכן חייבים בו גם על כלים שניזוקו.

לעומתם, הגורסים כשיטת ר"ח, הלא הם בעל המאור, הרמב"ן, וקרוב לוודאי שגם הרי"ף והרמב"ם, מבינים שכוונת הברייתא (על פי שמואל, שהלכה כמותו) לניזקים, ולא למזיקים, ושיעור דבריה הוא שכולם שהזיקו בין בגופם ובין בממונם, חייבים רק על נזקים שארעו לגוף הניזק, ופטורים על נזקים שארעו לכליו, כדין בור. נמצא שלדרך זו, גם אם הנופל הזיק בגופו, עדיין דין בור לו, ופטור על כלים שניזוקו מגופו.

השו"ע (תיג ב) פסק כרמב"ם, שאדם שנפל ונתקלו בו נחשב כבור, וכמו כן, שהלכה גם כרבא (שהראשון חייב בין על נזקים שהזיק גופו ובין על נזקים שהזיק ממונו) וגם כר' יהודה (שנתקל לאו פושע הוא). הרמ"א הביא את דעת הרא"ש והתוספות, החולקים על הרמב"ם בשתי נקודות אלה. לדעתם האדם בו נתקלו דין אדם המזיק לו, וחייב הוא על כלי הניזק, וכמו כן כיוון שפוסקים כר' יהודה, הרי שלא פוסקים כרבא להלכה, והראשון והשני דינם שווה- חייבים הם על גופם שהזיק (שהיה להם לעמוד ולא עמדו) ופטורים הם על ממונם שהזיק (שהרי הם מפקירים את חרסיהם לאחר נפילת אונס).

נתקל ונפל ברשות הרבים, ומעדו ונפלו עליו כמה אנשים

הברייתא שלעיל (המתארת את תאונת השרשרת, ראה בהלכה הקודמת) מוסיפה כאמור, שאם נפלו כולם מחמתו של הראשון, חייב הוא בנזקי כולם. בגמרא (לא:) דנו האמוראים במה דברים אמורים. ר' פפא אומר שחסם הראשון את הדרך כנבילה (כ"שלדא"), ואילו ר' זביד אומר שחסמה כמקל העיוורים (כ"חוטרא דסמיותא").

התוספות מסבירים שהאמוראים חלוקים זה על זה. נבילה מוטלת לאורך הדרך בשווה, ואילו מקל העיוורים מוטל באלכסון. במקרה השני נופלים השני והשלישי ביחד (כיוון שבעוד שהאחד נתקל בקצה הקרוב, חברו שהקדימו נתקל בקצה הרחוק), ור' זביד אומר שרק בזה חייב הראשון בנזקי שניהם, אך במקרה הראשון נופל האחד לפני חברו, ובזה רק ר' פפא סבור שהמזיק חייב בנזקי שניהם שכן ניתן לומר כאן שהראשון שנפל מהווה אזהרה לבא אחריו.

מלשון הרי"ף (טו. בדפיו) משמע ששני האמוראים אינם חלוקים זה על זה, ועוד משמע שדווקא האפשרות של מקל העיוורים משמעה שמוטל המכשיל לרוחב הדרך. הרמב"ם כותב את לשון הרי"ף אך רק לגבי מקל העיוורים^[41].

השו"ע (תיג ג) פסק כרמב"ם, והרמ"א פסק כתוספות שדווקא אם נפלו ביחד חייב על שניהם, כי אחרת יכול היה המאוחר לראות את המוקדם ולהיזהר בו.

השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר

המשנה (ל.) פוסקת שאם שפך אדם מים ברשות הרבים והוזק בהם אדם אחר- חייב השופך

בגמרא (שם) מעיר רב, שחייב על כליו של הניזק שניטנפו, אך אם הניזק עצמו נחבט בקרקע- פטור השופך, שכן הקרקע שהזיקה אינה שלו. כמו כן, רב מפרש שמדובר במקרה בו לא הפקיר את המים, כיוון שאם הפקירם, דין בור להם (אליבא דרב) ופטור על כלים שהוזקו בהם (ועיין עוד בעניין שיטתו של רב בהלכות ב'-ג' בתחילת הפרק).

ר' הונא מציע שאפילו לרב יהיה השופך חייב גם על נזקי גופו של הניזק, שהרי במה שונה הדבר מאדם ששפך רפש ברה"ר, ונפל אדם ונחבט ברפש? (במקרה זה חייב השופך אפילו לרב שכן הניזק נחבט מרפשו של המזיק ולא מקרקע העולם).

הגמרא מסבירה שאכן אם לא תמו המים הדין עם רב הונא, ואפילו רב יחייב על החבטה, אך המשנה ורב מדברים במקרה שתמו המים, ונחבט בקרקע, ולכן פוטר רב.

רש"י מסביר ש"תמו המים" הכוונה שנבלעו כל המים בקרקע, ולא נותר רפש, לכן החבטה היא ישירות מהקרקע, ואם "לא תמו המים", כלומר, נשאר עוד רפש, אזי גם רב יודה שחייב השופך אף על החבטה שנחבט הניזק, כי הוא נחבט מהרפש. לפי פירוש זה יש לפרש במשנה "השופך מים... והוזק בהם אחר", שהכוונה שהוזק בעטיים של המים, מחלקלקות הקרקע שנותרה לאחר שנבלעו, ולא ישירות מהמים עצמם.

המגיד משנה אומר שכך גם פירש הרמב"ם, כלומר "נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה" הוא המקרה בו רב פוטר על החבטה בקרקע, ושמואל מחייב אפילו בו.

התוספות מציעים לגרוס הפוך- רב פוטר על החבטה דווקא אם תמו המים ונעשו רפש, שאז החבטה נבעה מרפשו של המזיק, אך אם לא תמו עדיין המים והם צבורים צלולים על גבי הקרקע, נחשב הדבר כאילו החבטה היא מהקרקע, ורב פוטר עליה, ומחייב רק על נזק שנבע מהמים.

הראב"ד הסביר את דברי הרמב"ם כשיטת התוספות.

השו"ע (תיב ה), פסק לפי הרמב"ם ורוב הראשונים וכשיטת שמואל, שאם נכשל אדם במים בין מופקרים ובין לא, חייב השופכם, וכל שכן אם כבר נבלעו ונעשה טיט (שבזה אפילו רב מודה שחייבים על החבטה בהם, כנ"ל), שכן זהו בור ממש.

רשות השימוש ברה"ר, ואחריות הנזיקין על חפצי האדם שם.

בגמרא (ל.) מובאת ברייתא המתירה הזרמה של מי שופכין לרה"ר בימות הגשמים, אך לא בימות החמה^[42]. ובכל אופן, אם הזיקו המים, חייב עליהם (לשמואל- כבור).

המשנה (ל.) מחייבת את המוציא קש ותבן לרה"ר (כדי שיהפכו לזבל) בנזק שגרמו לאחר, ואף מוסיפה שכל הקודם בהן זכה. כלומר, חכמים קנסו את המוציא תקלותיו לרשות הרבים, שיהיה מותר לאחרים לקחתם. רשב"ג מוסיף במשנה, שדין כל המקלקלים ברה"ר כדין הקש והתבן. ומסביר רש"י שרשב"ג חולק על ת"ק במחלוקת רב וזעירי (ראה בהמשך) לגבי היקף הקנס, או שבא רשב"ג להדגיש שאף אם עשו ברשות חייבים בתשלומי הנזק.

באותו עניין מדברת המשנה בסוף בבא מציעא (קיח:) האוסרת השהיה של טיט ולבנים ברה"ר, (אך מתירה גיבול של טיט), ובכל אופן, גם אם עשה אדם בדרך המותרת, מחייבת את הבעלים על נזקיהם.

הגמרא (בבבא קמא ל.) מעמתת את דברי המשנה מול דברי ר' יהודה בברייתא, הסובר שבזמן מסויים ניתן להוציא זבל לרה"ר, וכיוון שיש רשות להוציאו אף פטורים על היזקו.

אמנם למסקנת הגמרא, אפשר שר' יהודה אינו חולק על המשנה, אם משום שהמשנה דיברה בזמן שבו אסור להוציא זבל, או משום שדין תבן וקש חמור אף יותר מדין זבל, כיוון שהם מועדים להחלקה, ולכן בהם אף ר' יהודה יודה שאין להוציאם.

בהמשך (ל:) חלקו האמוראים בהבנת הקנס המתואר במשנה – רב אמר שקנסו חכמים גם את גופן וגם את שבחן, כלומר שיכול אדם לקחת לעצמו את הקש והתבן שהפכו לזבלים, ולהפסיד למוציאם גם את הערך הראשוני, וגם את השבח שהשביחו במה שהפכו לזבלים. לעומתו אומר זעירי, שצריך הלוקח להשיב למוציא את הערך הראשוני של הקש והתבן, ודי בכך שהמוציא הפסיד את השבח אותו חשב להרוויח על ידי מעשיו.

הגמרא מסבירה שאין עניין בקנס על הגוף כשלעצמו והמחלוקת היא האם קנסו את הגוף מחמת השבח^[43]. ר' נחמן בר יצחק מציין, שאפילו רב, הסובר שקנסו גם את הגוף, מודה שבדבר שאין בו שבח, כמו גלל, לא קנסו. הרשב"א מסביר שטעם הדבר הוא שאין הקנס הרתעה על יצירת היזק כשלעצמה, אלא הרתעה כנגד יצירת היזק למטרת רווח.

הגמרא מעלה שאלה- האם לשיטת רב, קנסו את הגוף כבר משעת ההוצאה או רק משעה שיביא את השבח^[44], אך אינה מגיעה למסקנה בזה.

בהמשך מובאת ברייתא ובה תוספת על מחלוקת ת"ק ורשב"ג שבמשנה:

המוציא תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ואסורין משום גזל;

ר"ש בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברה"ר והזיקו - חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, ומותרין משום גזל

בהבנת דעת ת"ק שבברייתא קיים קושי- כיצד זה שמצד אחד קיים קנס ההפקר של חכמים- כל הקודם בהן זכה, אך מצד שני אסורים הם משום גזל. ונחלקו האמוראים בפתרון הדבר:

זעירי מסביר שהתנאים מסכימים כולם שקנסו חכמים את השבח, וחלקו האם קנסו גם את הגוף, ואז אין בהם משום גזל כלל, או שאת הגוף לא קנסו, ואז עדיין אסורים משום גזל.

לשיטת רב מוסבר, שכל התנאים מסכימים שקנסו בין את הגוף ובין את השבח. המחלוקת בברייתא היא עד כמה יש לממש את הקנס הלכה למעשה. ת"ק סובר שאמנם קנסו חכמים אך אם בא מישהו לשאול, אין מורים לו כך ("הלכה ואין מורים כן"), אלא אומרים לו שהדבר אסור משום גזל. לעומתו רשב"ג אומר שאף מורים כקנס חכמים זה הלכה למעשה.

הגמרא מציינת עוד, שבמקרה בו התרו במוציא את זבליו ולא הועיל הדבר, כולם מסכימים שניתן ליישם את הקנס הלכה למעשה.

לעניין השאלה האם רשות פוטרת מאחריות נזיקין, פוסקים הראשונים כרבנן כנגד ר' יהודה, שאף במקום בו התירו חכמים להניח היזק, אין הדבר פוטר מאחריות לנזקיו. אמנם, לגבי עצם ההיתר להוציא זבלים לרה"ר פסקו כר' יהודה שמותר, כיוון שהגמרא מעמידה את משנתנו אף כר' יהודה. כמו כן פסקו רוב הראשונים שהלכה כרב נגד זעירי, דהיינו, קנסו גם את הגוף וגם את השבח.

לעניין שאלת הגמרא האם קנס רב משעת הוצאה או משעת השבחה נותר ספק בפסיקה.

לעניין שיטת ר' הונא (שהקנס הוא בבחינת "הלכה ואין מורים כן") נאמרו כמה שיטות בראשונים:

הרמב"ם אינו מזכיר שיטה זו, ונראה שלא פסק כך כלל.

המהרי"ח (ר' חזקיה ממגדינבורג, מובא בהגהות מיימוניות) והטור פוסקים שאכן אין מורין שניתן לזכות בהיזק אך רק לגבי הגוף, אולם את הקנס על השבח כן מורין להלכה.

מהרא"ש משמע שכל הקנס (בין על הגוף ובין על השבח) הוא בבחינת הלכה ואין מורין כן, אלא אם כן התרו במזיק מראש.

השו"ע (תיד א-ב) פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את דברי הטור.

אחריות ישירה ועקיפה של אומנים העוסקים בבניין

בגמרא בבבא מציעא (קיח:) מובאת ברייתא המתארת מעבר של אבן מהחוצב עד לבנאי דרך בעלי המלאכה השונים, כאשר בכל שלב, חייב הנושא את האבן בנזקיה, בין אם הוזקה האבן או שהזיקה אחרים (רש"י). אמנם אם האבן כבר הוצבה במקומה בבניין ואז נפלה והזיקה, חייבים כולם. הגמרא מבארת שזה הדין אם כל האומנים האלה קבלו את העבודה בקבלנות, אך אם הם שכירים, חייב האחרון בלבד. רש"י מסביר שאם קיבלו את העבודה עליהם בקבלנות, הרי שקיבלו על עצמם בזה את אחריות שמירת הנזקים הקשורים בעבודה, וחייבים כולם, מה שאין כן כאשר כל אחד הוא שכיר ואחראי רק שלא לפשוע בחלקו שלו מן העבודה. אמנם גם אם קבלו את העבודה בקבלנות, אם האבן הזיקה בהיותה בידי אחד מהם, חייב רק הוא, כיוון שאז אין לו דין נזקי ממון אלא דין אדם המזיק.

בשו"ע (שפד ד) פסק כדברי הרמב"ם והגמרא.

הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו

המשנה הראשונה במסכת מדברת על מכנה משותף בין אבות הנזיקין השונים. בגמרא (ו.-ו:) דנו האמוראים אילו מקרים יש ללמוד מהמכנה המשותף שבין אבות נזיקין שונים ולא מאבות הנזיקין עצמם. אחת ההצעות (ו:) היא שמדובר במקרה המתואר במשנה בסוף בבא מציעא (קיז:):

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו - פטור מלשלם.

נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו, בתוך הזמן - פטור, לאחר הזמן - חייב

הגמרא אומרת שמקרה זה אינו בור (או מכשול) קלאסי, משום שכאן "אין תחילת עשייתו לנזק" (לעומת בור שתחילת עשייתו לנזק, דהיינו הוא בעל פוטנציאל נזק מיסודו), אך הוא גם אינו דומה לגמרי לשור שדרכו של השור לילך ולהזיק, ולכן יש ללמוד את החיוב במקרה זה על ידי לימוד משותף מבור ומשור.

התוספות (ד"ה היינו) מפרשים שכוונת הגמרא היא שדין הכותל והאילן שנפלו הוא כדין בור לכל דבר. אמנם התוספות מתלבטים האם הגמרא מחילה עליהם דין בור גם כאשר הזיקו בשעת נפילה או רק כאשר נתקלו בהם הניזקים והוזקו רק לאחר נפילתם, שכן לגבי אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו והזיקו תוך כדי נפילתם אומרת הגמרא שדינם כדין אש, שהוא נזק שאדם יוצר במקום אחד והולך מעצמו למקום אחר. הרא"ש (סוף סימן א') מכריע שאילן וכותל שנפלו והזיקו תוך כדי נפילה דינם כבור ולא כאש, שכן בניגוד לאבנו סכינו ומשאו שנפלו מחמת סיוע דבר אחר (הרוח), הכותל והאילן נפלו מעצמם מחמת כך שהיו רעועים.

רוב הראשונים הבינו, שהגמרא לומדת לימוד משותף מבור ומשור לגבי החיוב בכותל שנפל, שהוא במקרה בו נתנו לו בית הדין זמן לקצוץ את האילן או לסתור את הכותל ולא עשה זאת. לפירושם, כוונת הגמרא היא שאילן או כותל שנפלו הם אכן בור, והסיבה שפטור בעל הכותל כאשר נפל כותלו בפתאומיות מבלי שנתנו לו בית הדין זמן, היא משום שהוא אנוס, כיוון שלא ידע שכותלו/אילנו עומד ליפול.

הרמב"ם לעומת זאת מסביר אחרת. לשיטתו, הסיבה שפטור כאשר לא נתנו לו בי"ד זמן היא משום שהנזק כלל אינו נחשב בור. הרמב"ם מבין שהחילוק שמחלקת הגמרא בין מקרה הכותל שנפל לבין בור (שהראשון אין תחילתו עשייתו לנזק והשני כן), אינו בא כדי להזקיקנו לימוד משולב משור, אלא כדי ללמדנו שאם נפל כותלו אין הדבר דומה לבור, ואין לחייבו^[45]. רק במקרה שהיו רעועין ובית הדין נתנו לו זמן לקצוץ והתרשל ולא עשה זאת, אז חייב משום בור, שכן הכותל והאילן הם מזיקים מעיקרם.

המשמעות של מחלוקת זו תבוא לידי ביטוי במקרה בו לא היה אונס, כלומר, במקום בו היה לו זמן לסלק (אף שלא התרו בו בית דין), בו רוב הראשונים יחייבו את בעל הכותל/אילן משום בור, ואילו הרמב"ם יפטור אותו כיוון שהדבר שונה מבור באופן מהותי.

הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' קסד) כותב שהתרעת שכן אינה מחייבת כהתראת בית דין, וכמו כן, אם נפל הכותל בעקבות מעשה ישיר של בעליו, חייב בעל הכותל כי הרי הדבר כחיציו שהזיקו.

הריטב"א (שו"ת סי' מ"ב) כותב שאם היה הכותל רעוע כל כך שעומד ליפול בכל רגע, אין נותנים לו אפילו שלושים יום אלא כופין אותו לסלק את ההיזק מיד.

השו"ע (תט"ז א) פסק כרמב"ם, שהפטור הוא משום חוסר הדמיון לבור והרמ"א הביא את שיטת הראשונים האחרים, שהפטור הוא משום האונס, ולכן במקום שהיה לו זמן לסלק, חייב אף שלא התריעו בו בי"ד. הרמ"א מביא גם את דבריהם של הרשב"א והריטב"א הנ"ל.

הצניע קוציו והזיקו

המשנה (ל.) כותבת:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרה"ר, והוזקו בהן אחרים - חייב בנזקן

כלומר, בעל קוצים שהצניעם ובכל זאת הזיקו, או שתקעם בגדרו (כנראה כדי שלא יטפסו בני אדם על הגדר) והזיקו, או שנפלה הגדר ובה הקוצים לרה"ר והזיקו הקוצים שם, בכל אלה חייב בעל הקוצים משום בור.

ר' יוחנן מסייג את דברי המשנה- שהגודר את גדרו בקוצים חייב דווקא כאשר היו הקוצים בולטים לרשות הרבים, אך אם הקוצים היו מצומצמים לתוך רשותו פטור, שכן "אין דרכם של בני אדם להתחכך בכתלים"^[46].

בהמשך, מספרת הגמרא על "חסידים הראשונים" ועל אמוראים שונים שהיו נפטרים מקוציהם בדרכים שונות כך שלא יוכלו להזיק לעולם (ע"י זריקה לנהר, קבורה עמוקה או שריפה באש).

הרמב"ם פסק לפנינו כדברי ר' יוחנן, ועוד הביא את המנהג להיפטר מהקוצים מכל וכל. מדבריו משמע שבעוד ששורת הדין עם ר' יוחנן, שיש דרך של הצנעת קוצים שהיא לגיטימית ופוטרת מאחריות לנזק, מנהג חסידות לא להיזדקק לכך ולהיפטר לגמרי מפסולת שיכול לבוא היזק על ידיה^[47]. וכך פסק בשו"ע (תטו א,ג)

המצניע קוציו בתוך גדר חברו, וסתר חברו את הגדר, והזיקו הקוצים

הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בנזק של קוצים, שיש לו שני אחראים פוטנציאליים, המצניע, ובעל הכותל:

המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו, ונפל לרה"ר והזיקו [הקוצים] - חייב המצניע

כאן מעיר ר' יוחנן, שהמצניע חייב דווקא אם מדובר בכותל רעוע, בו היה על המצניע לקחת בחשבון שבעל הכותל יסתרו והקוצים יתגלו, אך בכותל בריא פטור המצניע ובעל הכותל חייב, שהיה צריך לבדוק אילו דברים נופלים מכותלו בעת שהוא נהרס.

התוספות מעירים שמשמע מדברי ר' יוחנן, שגם בכותל רעוע בעל הכותל שסתרו פשע במה שלא שם לב למה שנופל מהכותל, שהרי יכול להיות שקוצים הוצנעו בתוך הכותל בעוד שהיה בריא. אמנם, בכל זאת אם גם בעל הקוצים פשע, והצניע את קוציו שם כשהיה הכותל כבר רעוע, אין פשיעתו של סותר הכותל מוציאה מידי פשיעתו של מצניע הקוצים, ובעל הקוצים חייב.

הנימוקי יוסף (יד. מדפי הרי"ף) כותב, שאחריות בעל הקוצים היא במקרה בו הנזק היה לאחר הנפילה, אך אם הזיקו הקוצים בשעת נפילה ממש, הרי הסותר את הכותל חייב, כיוון שמכוחו הישיר הזיקו הקוצים. וכך פסק הטור (תטו). עוד כתב הנימוק"י, שאם סתר את הכותל אדם שלישי ללא רשות, חייב הוא, אפילו אם המצניע פשע, כיוון שדומה הדבר לכורה בור של תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה, שהאחרון חייב, ואף כאן מי שהפך את הקוצים למזיקים הוא זה שסתר את הכותל, וכיוון שפשע בכך הרי הוא חייב.

השו"ע (תטו ב) פסק כרמב"ם והרמ"א הביא את דברי הנימוקי יוסף והטור.

תקלות שאין לעשות ברה"ר אפילו אם מקבל על עצמו אחריות נזקיהם

בגמרא (נ:) מובאת ברייתא האוסרת על אדם לסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים. ועוד ברייתא (נ.) הפוטרת אדם שחפר ברה"ר ומסרו לשימוש הרבים (לשיטת רש"י הכוונה שהודיע לרבים שהבור הוא לשימושם, ולשיטת הרא"ש הכוונה שמסר לרבים את כיסוי הבור). וכך פסק השו"ע (תיז א, תי ז)

ובמשנה בסוף פרק חזקת הבתים (בבא בתרא ס.) חלקו התנאים- ר' אליעזר סובר שמותר ליחיד לעשות חלל תחת רשות הרבים, ובלבד שיכסנו כראוי כך שאפילו עגלה טעונה אבנים תוכל לעבור מעל החלל בביטחה. ואילו ת"ק אוסר אפילו כך. בגמרא מבואר שת"ק חושש ל"זמנין דמפחית ולאו אדעתיה", כלומר, לעיתים נפחת ולא מדעתו.

הרשב"ם מסביר שהכוונה שלעיתים הכיסוי נרקב מתוכו, וההולך עליו אינו נותן דעתו לכך, ונופל שם.

הריטב"א (ד"ה "זמנין") מתייחס לכך שכאשר אדם חופר בור ומכסהו כראוי הרי הוא נפטר על נזקיו אפילו אם הכיסוי נרקב מתוכו ונשבר, ואילו כאן חושש ת"ק אפילו אם מכסהו כראוי. הריטב"א מסביר שבהיזק של רבים חששו ליותר מאשר כאשר ההיזק האפשרי הוא ליחידים.

המגיד משנה מתייחס לאותה נקודה אך הוא מסביר אחרת- כיסוי כראוי אמנם פוטר את חופר הבור, אך לכתחילה אין לחפור בור ברה"ר בין אם מכסהו ובין אם לא^[48].

השו"ע (תיז א) פוסק כרמב"ם.

בניה ואילן הבולטים לתוך רשות הרבים

אומרת המשנה (בבא בתרא ס.):

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר, אלא אם רצה - כונס לתוך שלו ומוציא.

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות - הרי זו בחזקתה

כלומר, אין מוציאים קורות ובליטות בניה לתוך רשות הרבים כיוון שיש חשש שיכשלו בהם בני רשות הרבים. אמנם, יכול אדם לבנות קצת פנימה לתוך שטחו ואז להוציא זיזים שאינם מגיעים לשטח רשות הרבים.

המשנה בסוף פרק לא יחפור (שם כז:) עוסקת בנושא דומה ומחייבת בעל אילן הבולט לתוך רשות הרבים לקצוץ את נופו של האילן עד כדי שיוכל גמל ורוכבו לעבור ללא הפרעה ברשות הרבים. הרמב"ם לומד מכך שהוצאת זיזים וגזוזטראות הגבוהות מגובה זה מותרת.

בגמרא (שם ס.) מבואר שאם חריגת הבניה בולטת לתוך רשות של מספר מוגבל של אנשים כמו למשל מבואה של בני כמה חצרות, ניתן להסתמך על מחילתם ולאפשר את קיום החריגה. אמנם, לקבל את מחילת כל בני רשות הרבים הוא דבר שאינו אפשרי ולכן אין לבנות תוספות הבולטות לתוך רשות הרבים ממש.

הרשב"ם מסביר שאם קנה בית בעל חריגות אסורות אין צריך להסירן כיוון שאנו לוקחים בחשבון את האפשרות שאחד הבעלים הקודמים כנס לתוך שלו ובנה באופן המותר. ר' הונא מוסיף בגמרא, שאם נפל אותו בית, יכול לבנותו עם החריגות כמו שהיה.

בגמרא בבבא מציעא (קז:) מובא שר' אמי הורה לקצוץ מלוא רוחב כתפי אדם את העצים החוסמים את הדרך משני עברי הנהר, כדי שיוכלו לעבור האנשים המושכים את הספינות בנהר.

השו"ע (תיז ב-ד) פוסק כרמב"ם.

(בנושא מצר שהחזיקו בו רבים נדון בע"ה בהלכה הבאה)

מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו

ראינו בהלכה הקודמת, שמותר לחרוג בזיזים וגזוזטראות לתוך רשות הרבים רק אם כנס לתוך שלו ואז הוציאם, כך שלא יגיעו לרשות הרבים. בגמרא (בבא בתרא ס.) מובאת מחלוקת האמוראים- במקרה בו כנס את כתליו פנימה במטרה להוציא זיזים באופן המותר, ולא הוציא, ורוצה לחזור ולבנות את כתליו כמקודם על שפת רשות הרבים. ר' יוחנן סובר שאסור לו, על פי העיקרון הידוע מדברי ר' יהודה, ש"מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו". לעומתו סובר ריש לקיש שמותר, כיוון שאין לקלקל את מצר הרבים דווקא במקום בו יהרוס אותו בכך לגמרי ולא ישאיר לרבים מעבר, אך אם משאיר להם מקום, כמו כאן, מותר. אמנם, לדעת כולם, יכול להימלך מתי שירצה ולהוציא זיזים החוצה, כלומר, השטח בו זכו הרבים ממנו אין דינו כדין שטח מקורי של הרבים.

במשנה בבבא בתרא (צט:) נאמר:

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד - מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו.

דרך היחיד - ד' אמות; דרך הרבים - שש עשרה אמה...

כלומר, אדם שדרך הרבים עוברת בתוך שדהו וסכרה בפניהם ונתן להם דרך אחרת מהצד, והחזיקו בה, כופים אותו לתת להם לעבור בין בדרך החדשה ובין בדרך הישנה.

הגמרא מסבירה שאין רשות בידו להחליף את דרך הרבים משום חשש שמא יתן להם דרך ארוכה יותר ויקפח את זכותם, או משום שבוודאי הדרך שמן הצד ארוכה יותר לכולם או לחלקם. אמנם הגמרא מתחבטת מדוע עתה שתי הדרכים שייכות לרבים ומדוע לא ניתן להחזיר את הגלגל אחרוה ויקח בעל השדה אליו את הדרך שנתן להם מן הצד.

הגמרא מתרצת ע"י דינו של רבי אליעזר:

רבים שבררו דרך לעצמם - מה שבררו בררו

רב גידל מסביר שדינו של רבי אליעזר אמור במקרה שאבדה דרך הרבים בתוך שדה של יחיד, כלומר, היתה להם דרך, ולא השתמשו בה זמן מה, וניטשטשה ואבדה, ואז יש להם רשות לפרוץ דרך חדשה אפילו שאינה על תוואי הישנה.

כמו כן מובא שרבה בר רב הונא אינו מפרש כרב גידל ולכן דברי ר' אליעזר נראים לו מוגזמים והוא אינו פוסק כמותם.

הגמרא ממשיכה ושואלת "מאי טעמא", ומביאה את דברי רב יהודה – "מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו"

בהבנת הגמרא וטעם המשנה חלקו הראשונים בכמה מישורים. ראשית, האם ניתן להסביר את משנתנו כר' אליעזר גם לפי שיטת ר' גידל לפיה דברי ר' אליעזר אמורים דווקא באבדה דרך הרבים, שהרי לכאורה אין מדובר על מציאות כזו במשנתנו. שנית, מה היחס בין שיטת ר' אליעזר לבין דברי ר' יהודה? האם דברי ר' יהודה הם דרך אלטרנטיבית להסבר המשנה? או שמא הם אינם אלא טעמו של ר' אליעזר? שהרי בהתאם לאפשרויות אלה נפרש את שאלת "מאי טעמא" ששואלת הגמרא, האם הכוונה לטעם המשנה או לטעמו של ר' אליעזר. כמו כן ראשונים שונים הציעו טעמים שונים לדין המשנה.

הרמב"ן, הרשב"א ור"י (תוספות ד"ה "כגון" בתירוצו הראשון) מפרשים שהגמרא מוותרת לבסוף על הסבר המשנה כר' אליעזר (שכן דבריו נאמרו במקרה שאבדה לרבים דרך בתוך שדהו, מה שאינו כן במשנה) ומסבירה שהדברים הם לפי ר' יהודה, שרבים שמחזיקים בדרך מתוך רשות בעליה, חזקתם חזקה ואפילו בנידון כבמשנתנו בה הרשות ניתנתה במחשבה מוטעית. ההבדל בין הסברו של ר' אליעזר לבין הסברו של ר' יהודה הוא שלפי ר' אליעזר אפילו אם הרבים בררו דרך לעצמם שלא ברשות מה שעשו עשוי, ואילו לפי ר' יהודה זכו הרבים בדרך מדין מחילה ומתנה.

לעומתם הבין היראים (מובא בשטמ"ק), שהגמרא בהחלט משווה את המקרה שבמשנה עם המקרה של "אבדה דרך הרבים בשדהו" – כשם שאם אבדה דרך הרבים בוררים להם הרבים דרך אחרת (לפי ר' אליעזר), ואם נתגלתה דרכם הישנה אין מאבדים את הדרך האחרת אלא משתמשים בשתיהן, כך גם כאן ניתן לרבים להשתמש בשתי דרכים, זו שהיתה שלהם ולקחה בעל השדה מהם, וזו שנתן להם בעל השדה מן הצד. כלומר, המשנה כר' אליעזר, ודברי ר' יהודה הם הסבר לדברי ר' אליעזר. דברים דומים מובאים בתוספות (ד"ה "כגון" תירוצו השני) המפרש שר' יהודה מסביר כיצד זה יכולים הרבים להישאר בסוף עם שתי דרכים.

הרשב"ם על אתר מסביר באופן שונה כיצד זה מחזיקים הרבים בסופו של דבר בשתי הדרכים גם יחד. לדעתו גם שיטת ר' יהודה, וגם שיטת ר' אליעזר אין בהן אלא בכדי להסביר מדוע זכו בני רשות הרבים באופן בלתי הפיך בדרך שניתנה להם מן הצד, אולם אין בהם בכדי להסביר מדוע יכולים הרבים להמשיך ולהשתמש בדרכם הישנה שסכר בפניהם. על זה מסביר הרשב"ם (ד"ה "ר' אשי" וד"ה "כשאבדה") שכאן "כל [דרך] מן הצד עקלתון היא" כלומר, תמיד יהיו אנשים שיהיה נוח להם בהחלפה שעשה בעל הבית, וכנגדם אנשים שדווקא נוח להם יותר בדרך הישנה. ולכן בפועל קונסים את בעל השדה ונותנים לבני רשות הרבים להשתמש בשתי הדרכים.

למעשה כל הדעות הנ"ל מסכימות, שההיגיון שבדברי המשנה אליבא דר' יהודה, הוא שמצר שהחזיקו בו הרבים ברשות, אפילו אם היה הדבר ברשות שניתנה בטעות, כבמשנתנו, בכל זאת מה שהחזיקו החזיקו.

לעומת הבנה זו, מבין בעל המאור (מט. בדפי הרי"ף) שדברי ר' יהודה שמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, אמורים רק אם החזיקו במחילה גמורה של הבעלים ולא במחילה בטעות כמו כאן. לכן, מפרש בעל המאור שהמשנה היא על פי ר' אליעזר ולפי ההבנה שלא רק ב"אבדה להם דרך בשדהו" אמר ר' אליעזר את דבריו. לכן פוסק בעל המאור שאנו, הפוסקים כר' יהודה, איננו פוסקים משנה זו להלכה.

הרמב"ם פוסק כלשון המשנה, ומוסיף שדרך הרבים היא 16 אמה לפחות, וניתן להבין שאם היתה דרך צרה מזו עוברת בתוך שדהו, הרי הדין משתנה, ויכול להחליף להם בדרך אחרת, כיוון שאין ציבור רב כל כך עובר בדרך זו ולא חשו חכמים לתקנתם.

אמנם השו"ע (שעז א) אינו כותב סייג זה של הרמב"ם, אלא מעתיק רק את הרישא של דבריו.